החלק האחרון של "אל הקדש השחור 3" .
החלטתי לנסות להאריך יותר את הסיפור הזה יותר משאר הסיפורים שלי.
תיהנו.
אל תשכחו לכתוב ביקורת.

לפתע מצאתי את עצמי בתוך העיר של האליינס אשר הותקפה.








ראיתי לידי בן אדם, לבוש בשריון אפור עם דם מותז עליה חולצה בעלת סמל בני האדם בחזיתה ובידו מחזיק חרב ומגן ובה סמלים של אריה: סמל בני האדם. הוא דיבר עם קבוצת חיילים של האליינס שנראה כמו שהם מארגנים תוכנית תקיפה. הלכתי אליו ושאלתי אותו: "מה קורה פה, נגד מי אנחנו פה?!" הוא הסתכל אליי ונראה רציני ביותר ורתח בזעם: "אנחנו נגד אילידאן נבון הזה, חושב שיכול להרוג אותנו, אנחנו לא נוותר בקלות..." ובזמן שהוא דיבר נראה שפצצה ירוקה ענקית עפה לעברנו, ולפני שהוא הספיק לגמור את מילותיו המפקד צעק: "כולם לברוח!" ברחנו מהפצצה ולמזלנו נשארנו בחיים.

הוא הסתכל אלי ואמר :"כמעט נהרגנו בגללך, לא היית צריך לשאול אותי בכלל מה קרה!" די אשם הרגשתי במה שעל מה שהוא דיבר, לפתע לירמרון התווכח: " זאת לא אשמתו שהפצצה הירוקה נורה לעברנו!, בואו פשוט נמשיך בתוכנית כרגיל, אנחנו כרגע נמצאים בשדה קרב וזאת הסיבה למה זה הפצצה הזאת נורה לעברנו. אנחנו צריכים ללכת למקדש השחור מהר, העם יש לך אולי מפה שתראה לנו את הדרך?" המפקד גיחך "בגלל זה אתם פה, אתם חושבים שתוכלו לנצח את אילידאן ככה, אם כל כך קצת אנשים!" בזמן שהוא זלזל ביכולתנו היססתי להגיד: "כן בגלל זה באנו לפה בשביל לבקש עזרה." המפקד הסתכל מסביבו ושאל "האם אתה חושב שאנחנו יכולים לעזור לך עכשיו, תסתכל מסביבך!, אנחנו באמצע שדה קרב אשר נערך בתוך עיר!" אז במוחי עלה הרעיון אשר כמעט הביא למותנו: התפצלות. השבתי לו: "אני לירמרון ודטלקאן נלך למקדש השחור אם קבוצת אבירי האליינס ות'ירמת'ר ראלפי ואלדרין ישערו להגן על הונור הולד. ת'רמת'ר לקח אותי הצידה והסביר לי "אתה השתגעת, התפצלות, איך נוכל עכשיו להביס את אילידאן, אני נאנחתי: תסתכל כמה חיילים יעזרו לנו!, עכשיו אתם רק צריכים ללכת למקדש השחור ואין לנו בעיה בכלל!" למרות שהיה קשה לשכנע אותו. ת'ירמת'ר הסכים ועסקת החליפין התבצעה.

רגע לפני שהלכנו המפקד שאל "סלח לי!, איך אלף, גנום ואיש-מת יעזרו לי?" "אלה הרפתקנים מאוד מומחים והם בטח יעזרו לך כשתצטרך עזרה" המלצתי לו והמשכנו בדרכנו.

הבנתי שאפילו אחרי עסקת החליפין אנחנו קצת חיילים, ושאלתי את המפקד שוב "אתה יודע איפה אפשר לצרף עוד חיילים?" הוא גיחך ואמר: " זה נכון, אתם צבא לא כל כך גדול אפילו אחרי עסקת החליפין המוצלחת הזאת אבל אני בטוח שיש לכם סיכוי כלשהו שתוכלו להביס את אילידאן ככה, אבל אם אתם רוצים לצרף עוד חיילים כשצריך תוכלו ללכת לעיר שתראת'" "שתראת'?!. מעולם לא שמעתי על השם הזה, אך שאלתי אותו בתמימות "היכן זה שתראת'?, האם אפשר שמוכר הגריפונים יראה לנו את דרך ונעוף לשם אולי. אני מוכן לשלם לא מעט כסף בשביל כך?" המפקד אמר בעצב ביגון "מוכר הגריפונים נהרג לפני כמה ימים ורוב הגריפונים נפצעו קשה, רק חלקם בריאים ושלמים אך אנחנו צריכים אותם לקרבות שאתה רואה כאן.


שתראת' נמצאת ממש דרום-מערבה מכן תוכלו לדהור לשם זה ייקח אולי כמה ימים" וכך עשינו. דהרנו לעיר שתראת', אני לירמרון ודטלקאן וקבוצה לא קטנה של חיילים. המסע היה ארוך ומפרך ובדרך פגשנו לא מעט שדים אשר חיפשו קורבנות אבל כעבור כמה ימים סוף סוף הגענו אליה, שתראת'!.







ראינו קבוצות שלמות של דראניים ואלפי-דם מתאמנים. בפתח שני שומרים דראניים אשר שמרו על השער ושאלו אותנו "מי אתם?". "אנחנו באנו לקחת כמה חיילים בשביל המסע למקדש השחור!" אמרתי בגאווה רבה. שני השומרים גיחכו ופתחו את השער. מיד אחרי שחצינו את השער לפתע דטלקאן התחיל לזהור ואמר " שתראת' ביתי האמתי!". אני, לירמרון וכל שאר החיילים הסתכלנו עליו בתמיהה רבה והמשכנו בדרכנו. קנינו עוד אוכל מסוחרים וחגגנו במסבאה. אני הלכתי למרכז העיר וראיתי כוהן בן אדם אשר מתפלל. הוא היה לבוש בחליפת כוהנים אדומה ושעיר דליל בצבע אפור ומולו ספר אדום ובו סימנייה אדומה. הספר האדום נראה כמו ספר תפילה אשר הכוהן השתמש בו.
שאלתי אותו: "האם יש לכם כמה חיילים שאפשר לצרף אתנו למסע למקדש השחור להרוג את אילידאן?" הכוהן נבהל "אילידאן איך אתם יכולים להרוג אותו, כמה אנשים אתם?! "כמה עשרות" עניתי לו. הכוהן אמר בזריזות "הנה תוכלו לצרף לכם כמה מאות חיילים דראניים שיעזרו לכם, אבל אל תבטחו באלפי הדם לעולם!" אני שאלתי אותו "אלפי הדם למה?" הוא הסתכל אליי ושם את ידו על כתפי: "אלפי הדם הם בוגדים שיבגדו בך לא משנה איך תתייחס אליהם." הסתכלתי אליו בפרצוף חמוץ:" אנחנו במצב שבו גם ההורד וגם האליינס חייב להתאחד בשביל להרוג אותו! "טוב הנה כמה חילי דם בשבילך, אבל תזכור את מה שאמרתי לך!" אמר הכוהן בייאוש. הלכתי חזרה למסבאה ובזמן הלכתי שמעתי את קולו מהדהד מרחוק וצועק "בהצלחה!".


חזרתי למסבאה והופתעתי לרעתי.
לירמרון מתאגרף בצורתו האמיתית אם אורג גדול ורעב ומסביבו כל החיילים שלנו מתערבים "מי מביו שניהם ינצח!."
התפרצתי לאמצע הקרב ושאלתי את כולם: מה קורה פה!

כמה שעות לפני כן...








לירמרון הסביר לדטלקאן איך נבהלתי כשהוא הפך לצורתו האמתית.
דטלקאן צחק והזמין עוד כמה בירות מידי דראניי.
עד שלירמרון הסתכל על איזשהו אורג שישן ולחש לדטלקאן ולכל שאר החיילים "הוא נראה כמו אורג חלש, האם אתם רוצים להתערב איתי שאני יוכל לשסף אותו בצורתי האמתית בלי שום נשק?" כל החיילים צעקו "אכן כן!". לירמרון עמד ליד האורג וצעק בכל רם: "קום, קום!" האורג ניגש אליו בכעס בעודו שופך את כל הבירות על הריצפה "מה אדם רוצה מאורג?" וכך כל זה התחיל.

עכשיו

"נו באמת לירמורון" הסתכלתי אליו באכזבה. ובלי ששם לב, האורג נתן לו אגרוף בפניו והפיל אותו. כל החיילים ספרו עד כעשר, וכך לירמרון הפסיד בהתערבות.
אספתי את לירמרון, שיכור ועייף ולא היית לי ברירה אחרת אלה לתת לו אגרוף בפנים. שאלתי אותו "אנחנו כל כך קרובים אל אילידאן למה היית חייב לעשות מעשה כזה שטותי?. "אני מבין אותך, בסדר אני יגיד לכל החיילים שאנחנו ממשיכים במסע שלנו."

בנתיים בהונור הולד

ראלפי, אלדרין ות'רמת'ר נלחמו בכל השדים.

" יש לכם תוכנית?" אמר המפקד בעודו הורג מספר שדים
"כן!" אמר אלדרין בגאווה!.
ארבעתם ברחו חזרה לתוך חומות העיר והשאירו עשרות שדים רעבים. אלדרין לקח את מפתו של המפקד מחגורתו ופרס את המפה אלדרין הצביע וסימן בנקודה אדומה ליד העיר. "אנחנו נעוף ונזרוק את ראלפי ליד העיר כדי שיתפוס תשומת לב ויטמין מוקשים בתוך האדמה שתיתנו בזמן הבריחה שלו לעיר שבה החיילים והבליסטראות יהיו מוכנות לקרב, בזמן הבריחה של ראלפי , ת'רמת'ר ירכב עלי וישגר את הקסמים שלו על האויבים"
המפקד היה המום מתוכניתו של אלדרין, ולמרבה הפלא התוכנית התקבלה על דעת רב החיילים.
אלדרין שינה את צורתו לצורת נשר עצום כדי שראלפי ות'רמת'ר ירכבו עליו.
ת'רמת'ר זרק את ראלפי לארץ אך למזלו הוא לקח מצנח לפני התוכנית הגורלית. וכך הוא צנח בשלום, ראלפי צעק לכל השדים "הנה שדים הנה ראלפי!, ראלפי הוא בשר טעים מאוד!" השדים צמאי הדם עקבו אחריו בזמן שהוא טמן את המוקשים, בזמן בריחתו של ראלפי, ת'ירמת'ר הקפיא ושרף את השדים בזמן שרכב מעל אלדרין. ראלפי התקרב לעיר וככל שהתקרב כך פחת מספר השדים. החיילים והבליסטראות היו כבר מוכנות. וכשראלפי נכנס לחומות העיר, החיילים התחילו לתקוף והבליסטראות נורו, הכול עבד כשורה עד שהגיע עוד קבוצה גדולה עוד יותר של שדים שמטרתה הייתה לשרוף את העיר לחתיכות. לא היה להם מה לעשות אלה לברוח לעיר שתראת'.הם כולם ברחו, חלקם מהחיילים נהרגו וחלקם שרדו אך לבסוף הם הצליחו להגיע לשתארת'. ת'ירמת'ר רץ למרכז העיר וראה את הכוהן שבו אמדר נפגש אתו והזהיר "השדים של אילידאן עומדים לתקוף אתכם, היזהרו, הם הרסו את הונור הולד והם עומדים להגיע אליכם!." "זה לא נשמע לי הגיוני" הסתכל הכוהן על ת'ירמת'ר בחשד, "אם זאת מתיחה אז זאת לא מתיחה כל כך טובה" אמר עוד פעם בזלזול.
עד שלפתע היה נשמע קולל שהיה כנראה קול של צעקת שדים שמגיעים לתקוף.
מבלי לשאול הכוהן אמר: "מיד התכוננו" ולראשונה, בני האדם והדראניים ואלפי-הדם שיתפו פעולה להגן על שתראת' והקרב התחיל.

בינתיים אצל הצבא של אמדר

ככל שהיום עבר כך התקרבנו אל המקדש השחור. חיילינו נהיו עייפים יותר ויותר וגם אני
והנה, הגענו לעמק צל הירח בו נמצא המקדש השחור.
החלטנו להקים את המחנה שלנו שם ולישון. אבל שהתעוררנו אנחנו ראינו שיירה של שדים שמגיעה מן האופק, ידענו שאלינו להתחבא, כל אחד תפס לעצמו מחסה.
לירמרון טיפס על העצים בצורתו האמתית, דטאלקאן התחבא מאחורי עץ ואני ורוב החיילים נכנסנו לתוך האגם הירוק שהיה ליד כעבור זמן קצר התברר שזאת לא סתם אגם ירוק אלה זה היה רעל שבא מהמקדש השחור, הורעלנו ובמהרה החלטנו לחפש עיר קרובה ובה מוכר שיקויים שירפה אותנו מהרעל המקולל הזה היה לנו קשה וחיפשנו עיר קטנה ובה יש שיקויים שאפשר לשכור שם. ואי שם, מצאנו את העיר!. כולנו רצנו אליה עייפים ומפוחדים וחיפשנו מוכר שיקויים, וראינו אותו, עומד ובודק שני שיקויים, הוא היה נראה כמו גמד וכך גם לשאר התושבים שחיו שם, חלוק אדום וכובע סגול ומאחוריו מטה סגול גם כן, זקן כתום ובעודו מחזיק שתי שיקויים: אחד בצבע ירוק ואחד בצבע צהוב. הלכנו אליו ושאלנו: "אפשר שיקוי אחד לכל אחד מאתנו" שאלנו את המוכר. הוא הסיט את מבטו מהשיקויים ואמר "אתם נראים פצועים, ובכן, כל אחד מאתכם יקבל אחד בחינם!", שמחנו קצת אבל עדיין ידענו שאנחנו קרובים לסוף המסע הזה. שאלתי אותו "אתה יודע איפה אנחנו?" "אתם באחוזת הפטיש הפרוע! " צהל המוכר.








לא היה לי שמת של מושג מה זאת אומרת "הפטיש הפרוע" אך חייכתי והלכנו לנוח. ביום למחרת קמנו והחלטנו לאכול, אך משום מה כל התושבים היו מפוחדים ומבוהלים.
"מה קרה?" שאל לירמרון את אחד התושבים. שהיה לבוש בגלימה ירוקה וזקן כתום גם כן.
"הם, הם מגיעים לשאתראת'!. ואנחנו המטרה הבאה, אנחנו צריכים לברוח חזרה לאזרות'!." אמר התושב בבכי רב .
"אתה יודע משהו על הונור הולד?" שאל דטלקאן במהירות, "כן שמעתי שהונור הולד נהרסה על ידי השדים הארורים והרגו את החיילים שם עד טיפת הדם האחרונה.
הייתי המום, הונור הולד נהרסה וכנראה ראלפי, אלדרין ות'רמת'ר וכל שאר החיילים הנאמנים שם נהרגו. כנראה החלטת ההתפצלות אכן הייתה אחת ההחלטות הגרועות בחיי, לא היה לנו משהו אחר לעשות מאשר להתאבל עליהם. ומאז המסע לאילידאן לא היה מסע לגבורה ותהילה נצחית אלה למסע לנקמה . החלטנו להמשיך בדרכנו למקדש השחור ודבר לא יעצור אותנו מזה.


בינתיים בשאתראת'

השדים הגיעו מהר משציפו, ולא היית להם תוכנית או משימה נגד השדים, היית אלה רק ברירה אחת, להודיע לאזרות' על הקרב הזה. הם אמרו לת'ירמת'ר להסתובב מסביב ולעיר ויודיע לכולם על הצרה, כך נעשה.
אלדרין הגיע שאל את מיטב ההרפתקנים לעזרה במקדש השחור, חלק צחקו, חלק צהלו וחלק זלזלו אך עדיין הוא הצליח להפיק את מירב ההרפתקנים: מגנום לוחם מפוזר עד לגמד קוסם אפל אשר בא בחרו לעזור במלחמה.
כעבור כמה זמן. השדים הגיעו מכל השערים וחלקם קפצו לעיר התחתונה. אך נראה כי אנחנו מנצחים, מאות חיילים, קוסמים ושדים נהרגו במלחמה שגם האליינס וגם ההורד הגיעו בשבילה.

אצל הצבא של אמדר

אני ראיתי את האופק, זה היה המקדש השחור בכבודו ובעצמו!
התרגשנו כל כך ושמחנו שחרבותינו תוכל להרגיש את דם הבוגד, אך לפתע, ראינו צבא שלם של מפלצות ושדים שמוכנים לעוד קרב, והכניסה הייתה חסומה!, מבלי לחשוב פעמיים החלטנו לתקוף אותם, למרות שהם היו רבים מאתנו עדיין הכעס גבר על מחשבותינו. הרגנו מאות ואפילו אלפי שדים ושלדים וכל שאר סוגי חיילי אילידאן אבל לרוע המזל באו עוד ועוד שדים ושלדים שתקפו אותנו. דטלקאן החליט לנסות למצוא מחסה בשבילנו ומצא: "בוא לשם מהר!" אמר דטלקאן בשקט. זה חור קטן שיכסה אותנו ויחביא אותנו מפני המפלצות!." אבל למרבה ההפתעה, זה לא היה חור רגיל שבו הוא קרוב לביוב מסריח ומצחין, זה היה ממש ליד השער החסום של המקדש השחור!
כל כך חיכיתי להרוג את הבוגד הזה, מסביבנו ראינו שלל של שטיחים אדומים ווילונות וורודים ובהם נשים שיושבות ומדברות אחת לשנייה, בין הנשים היו בני אדם, גנומיות, אורקיות ואפילו נשי השור השעירות, לא חשבנו שהן יכולות לפגוע בנו או איכשהו בצורה אחרת כלשהי אך בכל זאת הסתתרנו כדי שלא יעלו על עקבותינו ויקראו לשומרים שעמדו. הכל הלך כשורה אך שלפתע לירמרון התעטש, הבנות התחילו לשלוף את הסכינים שלהן ולחפש אחרינו, כמה מהחיילים ברחו עוד לפני שבכלל שנכסנו למקדש השחור ובניהם אלפי-דם, כנראה שהכוהן צדק בנוגע אליהם חשבתי לעצמי. קבוצה קטנה של בנות התקרבה אלינו, היינו בטוחים שנצא לעוד קרב אבל הפעם זה יהיה הקרב שיוביל למותנו בגלל שככל שנהרוג יותר שדים כך יגיעו יותר. אבל אז!...
משך אותי, לירמרון דטלקאן ואת כל שאר החיילים קסם כלשהו שמשך אותנו אחורה. לדלת סודית כלשהי, חשבנו שאלה השדים, הרמנו את חרבותינו ותכננו לתקוף אבל לא, זה היה דראניי שבור שנראה שהתעסק בעבודות החושך. עטוף בגלימה סגולה, בגובה של כשני אלפי לילה ובן אדם, עיניים זוהרות בצבע תכלת כים ושפתיים שבורות כמו להב של חרב שרופה. הוא שאל "מה אתם עושים פה?!" הסברנו לו על המסע שלנו להרוג את אילידאן. "אתם רוצים להרוג את אילידאן... אני מבין, אני הייתי פעם המלך פה לפני מאות שנים. עוד הייתי דראניי רגיל ואפילו עוד הייתי מלך עוד שאילידאן היה אלף לילית עלוב, עד שהוא הגיע והרס את הממלכה שלי והקים ממלכה חדשה משלו על ההריסות של הממלכה שלי וכלא אותי, הסיבה שנהפכתי לדראניי שבור היא שגלל שהשדים האלה התעללו בי קשות כל השנים האלה עד שלבסוף מצאתי לעצמי מקום מחסה. אךךך השדים הנוראים הללו... העינויים האלה, אני לעולם לא יסלח לו..." "אתה יודע אולי איפה אילידאן נמצא בממלכה הזאתי?" שאלתי "אילידאן?. נמצע ממש רחוק מפה, אבל בשביל להגיע אליו תצטרכו לעבור שלל מקומות נוראים בממלכה ויצורים אכזריים עוד יותר, אני ידריך אתכם לשם. דרך אגב קוראים לי נאמגי"
כולנו עקבנו אחרי עקבותיו של נאמגי "אחי אקאמה נפטר פה, אם תהרגו אותו אני רוצה שתנקמו בו על כך" נאמגי אמר בתור בקשה "יש לנו עוד הרבה מאוד נקמות על מה שאילידאן עשה לנו" אמר לימרון בלגלוג. לפתע ראינו שד בגודל של כעשרה חרבות, בעל כנפיים גדולות וכחולות , לבוש בחליפת ברזל ישנה וחלודה ומחזיק בידו שרביט, הוא הלךמסביב לשולחן שבה נמצאת מפה ומסביר על לוח עור וכותב שם את תוכניתם בכתב כפי שנראה ככתב שדים עתיק. מולו ישבו כנראה עוד עשרות שדים, נראה שהוא היה המפקד שלהם שהדריך אותם ואמר להם מה היא התוכנית נגדנו. לירמרון אמר "תדאגו שהוא לא יראה אתכם ואל תדברו הגה מפיכם" דטלקאן הנהן והם התכופפו בחדש שלא יראו אותם. אני לאומת זאת קפצתי על המפקד ותקעתי את חרבי בעינו מכעס, המפקד נפל ומת, כל התלמידים היו המומים ובמהרה התחילו כולם ביחד להטיל עלי וזרוק עלי כדורי אש, התחמקתי מהם ובזמן הזה גם הרגתי כמה, ובזמן שקפצתי על התלמיד האחרון אם חרבי מעליי הוא כישף אותי במהירות. הוקפאתי!.
באמצע האוויר. הוא התחיל ללחשש לעצמו קסם כלשהו ומיד הבנתי שזה קסם השתלטות. שהוא רוצה להשתלט עליי. הרגשתי עייף ככל שהזמן עבר ועורי התחיל להיהפך מעור אדם לעור שחור ומגעיל.
ברגע האחרון הגיע דטלקאן וזימן פטיש אור קדוש שירד מהשמיים וחצה את השד לשניים וחזרתי לצורתי הרגילה והשתחררתי מההקפאה ועורי חזר לצבעו הרגיל. ראינו את המפה של האזור של דריאנור אשר מלוכלכת מדם שדים, והתחלנו לעקוב אחריה ועל המפה נקודה אדומה אשר מסומנת ישירות בשער השחור, השדים תכננו ליצור שער שחור חדש ומשם להגיע לאזרות'!.
לא יכולנו לקרוא לעזרה או אפילו לברוח בגלל הצבא שהיה בפתח ולכן התקדמנו.


בשאתראת'

ככל שהרגו יותר שדים כך גם הגיעו יותר. תושבי אזרות' התעייפו ולאומת זאת השדים היו צמאי דם יותר מתמיד. עד באמצע הקרב ת'ירמת'ר שמע את ראלפי נפגע וזועק לעזרה, ת'ירמת'ר מיד יצר שער מגן סגול וקרא לאחד המרפאים הקרובים שירפא אותו. הכוהן הסתכל על ת'ירמת'ר ועלה במוחו רעיון. הוא ניגש אליו ושאל "האם כמה מאות קוסמים יוכלו לייצר שאר גדול יותר?" בוודאי" אמר ת'ירמת'ר בתמימות. הכוהן ניגש למרכז שאתראת' וצעק "כל הקוסמים אשר בשאתראת', יצרו התפצלו ותבנו מגן אשר יגן עלינו מהשדים לזמן מה. וכך זה קרה.
מאות קוסמים מהאליינס וההורד: טרולים אורקים גמדים ואלפי לילית יצרו מגן אחד גדול אשר יכסה את כל שאתראת' לכמה שעות טובות, זה היה קשה, לכמה וכמה פעמים המגן לא הצליח אך לבסוף המגן נוצר הצלחה רבה. כולם הריעו לקוסמים אך שמחה נעלמה במהירות רבה שהם התחילו לראות ששדים התחילו לטפס על המגן והתחילו לשבור אותו.

בצבא של אמדר

ככל שהתקרבנו אל אילידאן הרגשתי יותר ויותר חלש ואני מניח שכך גם חיילי, נאמגי אמר: אנחנו ממש קרובים, אספו את כל כוחותיכם לקראת הקרב הקרב." ונחנו. למחרת המשכנו להתקדם לכיוון השד הנורא. ראינו דלת גדולה וסגולה- שחורה שבה עמדו שלושה שומרים אלפי-דם. וזאת כנראה היית הדלת האחרונה לאילידאן. התקדמנו לעברה ושלושת אלפי-הדם הלבושים בשריון כבד ובידם חרב ענקית וצעקו, "עצרו!."
לפני שחשבתי הם התחילו להסתער עליי. בשונה מאלפי-דם רגילים, הם היו גבוהים יותר וחזקים עוד יותר. הם הרגו את רב החיילים אשר נלחמו באומץ ובתושייה רבה אל המסע אל המקדש השחור ויכולתי שלא לנקום בשבילם.
שלושת האלפים חתכו את האוויר ובעודו היה בצבע זהוב של אביר קודש. הם פצעו אותי קשה ואת דטלקאן ולירמרון בצורה קלה ואפילו לא נראית לעין. דטלקאן הצליח להרוג את האלף-הדם הראשון על כך שהוא ערף את ראשו אם פטישו, את אלף-הדם השני לירמרון תקע חרב אחת בליבו ובחרבו השנייה ערף את ראשו, ואת השלישית למרבה ההפתעה דטלקאן הרג גם אותו והציל את חיי מכך שאלף-הדם כמעט תקע את חרבו בלבבי אבל דטלקאן זרק את פטישו אל מאחורי ראשו של אלף-הדם וכך הוא מת. התקדמנו לעבר מקום אילידאן.
הנה הוא, עמד שם, מסתובב סחור וסחור, המשפט הראשון שנאמגי אמר הוא היה "אל תסתכלו על עיני הבוגד, אל תסתכלו על עיני הבוגד!"
והקרב התחיל.









בשאתראת'

היו כמה שעות של שלווה אך החומה התחילה להישבר לאט, לאט.
עד שלבסוף החומה נשברה!.
לא הייתה ברירה אלה ללכת למקדש השחור ולעזור לאמדר, ללירמרון, לדטלקאן ולכל שאר החיילים.
ת'ירמת'ר, ראלפי, אלדרין וכל צבא ושאתארת' ועוד מאות הרפתקנים מגיעים על המקדש השחור על מנת לגרום סדר ביקום.

בצבא של אמדר

אילידאן הסתכל אלינו ואמר בלגלוג "אלה האנשים שעומדים להילחם מולי?!.
נו באמת" . התרגזתי עליו וצעקתי "לאזרות'!"
קפצתי על ראשו ודקרתי את מצחו בחרבי. כל דקירה צעקתי את שמם של האנשים שהקריבו את חייהם למען העולם "זה בשביל ת'ירמת'ר, זה בשביל ראלפי, זה בשביל אלדרין וזה בשביל לכל החיילים שנהרגו." הוא זרק אותי מראשו ושם את ידו על מצחו והצביע אלינו. הרבה חיילים (ורובם מהם היו אלפי-דם) רצו במהרה לאילידאן שיסלח להם וכך הם בגדו בנו, אלפי-הדם הסתכלו עלינו ומבלי לחשוב פעמים. ותקפו אותנו!
אני, לירמרון, דטלקאן, נאמגי וכל שאר החיילים הרגנו אותם ללא מחשבה. אילידאן הבחין בכישרוננו והתחיל לעוף מעלינו ולשלוח גלים ענקיים של חשמל וברק אשר רב החיילים לא שרדו מכה שכזאת.
הצלחנו לברוח ואמרתי "המשחקים שלך לא יעבדו עלינו!" והמשכנו לתקוף אותו. דטלקאן קפץ מאחורי והרים את פטישו הסגלגל בעודו באוויר אבל אילידאן היה מהיר מדי ותפס אותו בידו הימנית המלאה בדמו ממצחו וזרק אותו לעבר הפינה. לירמרון הפך לצורתו האמיתית והסתובב כמו מערבולת בעודו מחזיק את שתי חרבותיו ומסתובב סביב אילידאן, אילידאן, המנסה למחוץ אותו עם ידו השמאלית, נדקר מלירמרון ועכשיו ידו השמאלית גם כן היא מדממת. אני הרמתי את חרבי וכיוונתי אותה על אילידאן אך הוא הספיק ונלחמנו קרב של חרב על חרב שהתנגשו אחד בשני, נאמגי ראה זאת והתחיל לחולל קסם אפל ושבר את קרב החרבות הזה. אילידאן הסתכל על נאמגי ושלף את להבו והרים אותה עליו, נאמגי הצליח להתחמק אבל אילידאן תפס אותו בשתי ידיו. הרים אותו ואמר "אתה שלי" אילידאן הסתכל על נאמגי עם עיניו המקוללות אבל נאמגי עצם את עיניו בחוזקה. אילידאן הבין שקסם זה לא יפעל אז ולכן הוא החליט לכרות ראשו. אני, לירמרון ודטלקאן וכל שאר החיילים קפצנו עליו כדי שישחרר את ידיו מנאמגי אך זה לא עזר, אילידאן הרים את להבו אבל לפתע....
נאמגי שחרר קסם אפל הכניס את עצמו לתוך לבועה שחורה.
לא הבנו מה קורה אבל נאמגי אמר: "בהצלחה בחורים, בהצלחה.." פיצוץ כאוטי של אופל התפוצץ בידיו של השד וכולנו עפנו אחורה על הפינה.
כולנו. מדממים ופצועים רואים אך ורק ניצוצות אופל במקום דראניי שבור. "לא! זה לא ייתכן!" צעקתי ופני הופנו על השמים. אילידאן גיחך.
כולנו קמנו והמשכנו את הקרב.
אילידאן קפץ ולקח את שתי להבותיו וכיוון אותם לבטנו עוד כשהיה באוויר וכך גרם לחדרו להיהרס, ובחדר נשארו רק ארבעה שורות מהרצפה בלבד, במקום כס "מלכות" וכך הרג את כל החיילים ללא בכלל רגש.
פצועים ועייפים היינו עד שדטלקאן אמר: "אני חושב... שזמני תם כרגע..." לירמרון מיד שמע זאת והרים אותו ואמר "לא! לא! גם ת'ירמת'ר, גם ראלפי, גם אלדרין, גם נאמגי וגם אתה ובנוסף כל כך הרבה חיילים לא!" ודטלקאן אכן מת.
"לא! לא! למה דווקא עכשיו!" לירמרון צעק. ונשמתו של דטלקאן ריחפה על השמים לאבות אבותיו. אילידאן תקף אותנו מבלי שציפינו לכך. לירמרון קפץ על אילידאן בצורה כמעט מפלצתית וחתך את הקרניים של אילידאן. קפיצה נוספת וקרעה לו כנף אחת. אני קפצתי על ראשו של אילידאן ודקרתי אותו ובזמן הזה, קפיצתו השלישית של לירמרון ערפה גם את כנפו השנייה. כל צעקה של לירמרון נגמרה בצעקה חזקה במיוחד של אילידאן. אילידאן הסתכל עלי וזרק אותי ממנו בעזרת ידו הימנית המדממת, הוא התקרב אלי בעודי פצוע קשה וערף את ידי הימנית! היד הטובה שלי!. חלש כל כך הייתי. אבל לפתע כוחו האפל פרץ החוצה מקרניו וממקומם של כנפיו וגרם לפיצוץ עוד יותר אדיר מהפיצוץ של נאמגי. הזיכרון האחרון שלי הוא שראיתי את לירמרון בצורתו האנושית ואת אילידאן יושב חצי גוסס בכס "מלכותו". קמתי באיטיות והחזקתי את חרבי בידי השמאלית.
תקעתי אותה במקומה המדויק של הלב של אילידאן. כל כוחו האפל של אילידאן פרץ מגופו ויצר עוד פיצוץ אשר הרג את כל השדים אשר נוצרו ממנו בכל דריאנור ואזרות ' ושחזר ואת כל הערים אשר נחרבו בידיו כולל את שאתארת'. החדר חזר לצורתו הרגילה. ואני, שוכב חצי גוסס ואותו הדבר גם לגבי לירמרון בצורתו האנושית....
זהו זה. אני עשיתי את זה. הרגתי אל אילידאן. עכשיו זמני נגמר...
אך לפתע. ת'ירמת'ר, ראלפי ואלדרין וכל חיילי הונור הולד ושאתארת' באו לחדר והסתכלו עליי. חייכתי כחצי חיוך בעודי גוסס ות'ירמת'ר בא אלי, הושיט את ידו ואמר: "צריך עזרה". כך כולנו הגענו לשאתארת' וחגגנו על הניצחון במסבאה. כל אנשי האליינס וכל אנשי ההורד חגגו זאת. מגנום קטן עד לאיש שור ענק ושעיר. כך חגגנו את תבוסתו של אילידאן. אחרי כל המסע הזה, גבורה ותהילה נצחית כבר לא מפריעים לי יותר. אני בן אדם חדש מהמסע הזה.

שנים רבות חלפו והיום אני כבר רק בן אדם זקן בעל יד אחת שבעבר היה הרפתקן אדיר. לירמרון חידש את גילנס ובתור זה נגזר עליו להיות אך ורק בצורתו האמיתית. ראלפי הקים מחדש את גנומגרמן והפך להיות אחד מחמשת המנהיגים שם. ת'ירמת'ר הפך להיות חזרה לבן אדם וכיום הוא נחשב כקוסם גדול אשר מלמד אלפי תלמידים מכל רחבי אזרות', האליינס וההורד. ואלדרין הקדיש את רוב חייב לשיפור פצעי הזמן של דארנסוס והפך לאחד מהאנשים החשובים ביותר שם. וכולנו הנצחנו היסטוריה על פני כל אזרות' אך זה לא מה שחשוב לי כרגע. מה שחשוב לי כרגע הוא שאני נמצא בביתי הטוב בסטורמווינד בטוח ושלם. למרות שידי הימנית נכרתה, עדיין המשכתי את חיי כרגיל, אני כבר זקן מדי בכדי להיות לוחם או הרפתקן וזמני נגמר. דלת אחת נסגרת. אבל הדלת השנייה נפתחת.










תם ולא נשלם.

קודם כל כל הכבוד! עכשיו הסיפור יותר נעים לעין מבחינת אורך וכבר לא נראה כסיפור קצר או כפרק מתוך סיפור אלה כחלק מלא .
כמה הערות קטנות.
אתה עדיין לא מקפיד השתמש בסימני פיסוק - והכוונה היא לא רק פסיקים אלה גם נקודות. לדוגמה:
".... ראיתי לידי בן אדם אשר לבוש בשריון אפור אם חולצה של סמל בני האדם, ובידו מחזיק חרב ומגן ובה סמלים של אריה, סמל בני האדם, הוא דיבר עם קבוצת חיילים של האליינס שנראה כמו שהם מארגנים תוכנית התקפה, הלכתי אליו ושאלתי אותו: "מה קורה פה, נגד מי אנחנו פה?!" ..."
הציטוט הנ"ל היה אמור להיות רשום כך (עם כמה שינויים קוסמטיים קטנים למען הבנה כללית וניסוח נאות):
"...ראיתי לידי בן אדם, לבוש שריון אפור עם (אם- מילת התניה. עם- מילת תיאור או הוספה) חולצה בעלת סמל בני האדם בחזיתה, מחזיק חרב בידו ומגן בידו השנייה ובה סמלים של אריה, סמל האדם.(עד לפה תיארת את האדם שראית. לכן כאן אמורה לבוא נקודה , לא פסיק, שהקורא אמור לעצור ולנשום לשנייה ואז להמשיך לקרוא.) הוא דיבר עם קבוצת חיילים של האליינס ונראה שהם מארגנים תוכנית תקיפה . (שוב כמו מקודם. נקודה, לא פסיק, תיארת את הדבר שהם עושים. סיימת? תן נקודה. תחתום את האזור ותן לקורא לעצור שנייה לנשום לפני שהוא ממשיך.) הלכתי אליו ושאלתי אותו: "מה קורה פה, נגד מי אנחנו פה?!" ...."
מלבד זה ישנם עדיין בעיות קטנות של הגיה.
למשל "...שנים רבות עברו והיום אני כבר רק בן אדם זקן בעל יד אחת שהיה הרפתקן אדיר...." אמור להיות "....שנים רבות עברו (אני אישית אוהב את המילה חלפו יותר) והיום אני כבר אדם זקן, בעל יד אחת שבעבר היה הרפתקן אדיר....".
אמממ כרגע לא עולה לי עוד כלום לראש, אבל חוץ מזה הסיפור ממש מהנה, הקריאה זורמת, והעלילה טובה....תחשוב על המשך, אולי מלחמה בליץ' קינג או אולי בכנף-המוות. תמיד טוב שהגיבור חוזר.
המשך כך, ישר כוח.

אפשר לראות בסיפור שלך שהשתמשת יותר בעצות שקיבלת בסיפורים הקודמים, למרות שעדיין, כמו שנבי אמר, יש עוד מה לשפר. בכל זאת, נהנתי מאוד מהסיפור (למרות שלא היית חייב להרוג את דטאלקן). ישר כוח!